שבץ מוחי - תיאור מקרה

למדתי שאני מקשיבה, באמת נעלמת בתוך הקשבה זו, מהדהדת ונוגעת בחלקים מהלא נודע, וחווית האין זמן ומרחב נפתחים לאור בהיר של ריפוי.

לעיתים אני שמה את ידיי ועולות בי תחושות כמו תמונות אבל לא שאני באמת רואה מראות, אלא הבנה שמסתכמת במילה או משפט, ולעיתים בסוף הטיפול אני חולקת עם המטופל את המשפט וזה מצליח לתמלל - להגדיר במילה תחושה עמוקה.

​מטופלת שהגיעה אלי לאחר שבץ מוחי יחסית קל, דיווחה על פגיעה ביד וברגל ימין, בלבול, בעיה בזיכרון ובשליפת מילים, עייפות גדולה וחוסר חשק לקום בבוקר להיות פעילה, היא קראה לזה דיכאון.

לא היה צורך לדבר הרבה, לאבחנתי היא הייתה בסוג של שוק, חשתי שהיא לא לגמרי פה-כאן , היא כמו פזורה בחלקים במרחב . מתוך הבנה זו, בצורה הכי טבעית, התחלתי להניע אותה בצורה עדינה, עדינה. התכוונתי ליצור חיבור בין הראש לגוף, בין השמים לאדמה. עבדתי בזרימה על צידי עמוד השדרה בכיוון מלמעלה כלפי מטה וכשירדתי לכפות הרגליים, עבדתי הרבה על האדמה- העקב, לקרקע, להחזיר אותה לכאן.

הטיפולים היו אינטנסיביים -פעמיים בשבוע. מטיפול לטיפול הרגישה יותר טוב, התחזקה פיזית, העייפות פחתה, חזרה יותר ויותר לעשייה שהייתה מורגלת אליה. הידיים המקשיבות כך הרגישו - שהיא חזרה! היא כבר יותר אסופה ולמילותיי אלו הנהנה בהסכמה וספרה לי שהנכד שלה כתב לה השבוע מסרון- "איזה כיף סבתא- חזרת אלינו!!!"

אבל היא עדין התלוננה "לא חזרתי לעצמי לגמרי" ואני שאלתי" למה את צריכה לחזור למה שהיית? אולי השבץ פתח פתח לשינוי ואין צורך שתחזרי למה שהיית?

רק העלתי את האופציה וראיתי שהיא חושבת עליה...כמו שהמילים יצאו, הבנתי שהשאלה גם עבורי נכונה. חזרתי ממסע ארוך בהודו, כשחזרתי חליתי ונחלשתי מאוד, מכל כיוון אפשרי חוויתי בגידה חוסר תמיכה. האדמה שלי זעקה, איבדתי את הקרקע המוכרת לי, בדומה לאותה תחושת תלישות ובלבול שהמטופלת חוותה, הראש והחשיבה לא תפקדו לגמרי, וזה הכריח אותי להתבונן על המציאות ולקבל אותה, ולהבין שהרצון שלי לחזור לאותם חיים ובחירות מהעבר, כבר לא נכונות עבורי .

הבנה והכרה זו החזירו את שמחת החיים לשתינו, יכולנו להתחבר שוב לרצונות ולהיזכר בחלומות שהיו לפני. להקשבה יש את היכולת לצור איחוי ולחבר את החלקים מחדש, וזהו תהליך של ריפוי.

לכבוד ולזכות עבורי להיות וליצור מרחב מאפשר.