מיאוש לתקווה בתהליכי אי-פריון

כבר בדלת הכניסה בקשה חיבוק. הכאב עבר מליבה לתוך ליבי. התקשיתי לנשום לרגע. הלכנו יחד קרובות לחדר הטיפולים. אני מסתכלת עליה ומבינה. חלק ממני מסרב להאמין ולא מקבל, אין הריון...

בשבועות האחרונים עשינו יחד עבודה מרתקת, היא חצתה את גבולות האמונה והדמיון. מראש החליטו שזה הטיפול האחרון. נגעתי בה והקשבתי לכאב, היא דיברה ואני מצאתי עצמי מדברת על האמונה, על התסכול, על היאוש , על המוכנות, על המציאות המתעקבת למימוש החלום. התמונה גדולה יותר ממה שאנחנו רואים וחושבים, והרצון שלא מוגשם אינו מקבל את הסיבה שלא ידועה, האימהות בה בוערת ובשלה והיא כל כך רוצה. ומצאנו עצמינו מתחננות לנשמה שתרד אליה ותצור את המשפחה זו המחכה...כל חבריה סביבה כבר הגשימו את התמונה והיא סובבת במעגל שכבר מיצתה, כך מרגישה.. החיים מלאים, חסרים עם בן זוגה. היא חסרה את הגשמתה.

כמה שעות אחרי, המציאות מביאה מתנה- סרטון של ילדה אהובה כבת חמש עושה לאימה רפלקסולוגיה...זאת הילדה שנולדה אחרי שנות טיפולים רבות. אני ליוויתי את האם כל שבוע, עברנו את הטיפולים יחדיו, הדרך התחוורה אט אט, אם חד הורית שבחרה בי כתומכת. עברנו שמחה של הריון ואכזבה של הפלה. המון המון הפריות ומה לא... עד הרגע שזה קרה.. אישה חזקה ועוצמתית שהכילה והכירה את עצמה תוך התהליך, התעמתה עם עברה, התחזקה והתמלאה. כל כך היה ברור לה מקומה, כל כך רצתה לחוות הריון משלה. היא התעקשה ולא וויתרה, היתה צריכה להרחיק עד ארץ רחוקה להגשים את חלומה. כל כך רגישה וחזקה כמו הפגית שהיא היתה.

תמיד היתה נוהגת להגיד לי שבסוף....זה יקרה, כך האמינה. ואני ניסיתי בכל פעם לקרב את הסוף.

אתמול בתוך הכאב הגדול ילדתה מלאה אותנו בשמחה ותקווה.

לכבוד ולזכות עבורי להיות וליצור מרחב מאפשר.