מחלת לב - תיאור מקרה

היא שכבה במחלקת לב עם הפרעות בקצב, לא הצליחו להתאים את התרופה המתאימה. כל כך נחלשה, עמידותה השתנתה, אך נשארה דעתנית ונחרצת כמקודם. בכותונת המחלקה נראתה זקנה ועייפה מתמיד. פניה חרושים בקמטים, שאלו נראו קצת אפורים.

הקשבתי לגופה אין ספור פעמים, ידעתי את הנתיבים המוכרים יותר ופחות, הקשבתי פעמים כה רבות לשרירים המתוחים, לגידים מקוצרים, לנוקשות שנבנתה עם השנים מתוך ההרגלים הכואבים. חשתי מתי אני נוגעת בכאב, ראיתי כיצד היא מתכווצת אבל נפתחת לשחרור שאחרי, היא למודת כאב. גבה התקמר קמעה כמו גיבנת קטנה, הצלעות נסגרו ונשימתה הייתה כלואה.

באותם ימים שהייתה מאושפזת פחדתי לטפל בה, היא הרגישה לא טוב ופחדתי להרע, וגם לא הייתה לנו מטרה ברורה. אבל לאחר שבועיים נפתחה ההזדמנות המתאימה (הרופאים רצו להחליף לה תרופה, היא הייתה אמורה להפסיק עם התרופה הקיימת ורק לאחר שבוע להתחיל את התרופה החדשה), ופתאום הייתה לטיפול מטרה, המגע ירגיע את הפחד והחרדה. כל יום נפגשנו לטיפול והתחברנו למרחב של שקט, הרפיה והקשבה. הבת שלי בחרה לעיתים להצטרף אלינו לטיפולים, היא הניחה את ידיה בהקשבה מדהימה, ליטפה בעדינות או קלות עיסתה, הייתה כל כך מרוכזת ומאפשרת. השהיה המשותפת במרחב המרפא והמנחם הטעין את שלשתינו והיא הייתה קמה מהטיפולים רגועה, מאוששת ואפילו שמחת החיים חזרה לצבוע את פרצופה.

במגע שלי אותה, הייתי חשה את אובדנה מהילדות, כמו היה צרוב בתאים שלה. היא התקשתה להביע את עצמה, היה לה קושי לדבר ולבקש, ואני באוזני שמעתי את צעקתה. היינו דומות מידי, אוהבות, מעריכות, מתחברות ונלחמות עד לפרדה הסופית.

ממש ממש בסופה, נגעתי וליטפתי את ידה, היא רצתה לדבר אך כבר לא יכלה. המגע הנוכח נשאר צרוב בגופי ובגופה.

לכבוד ולזכות עבורי להיות וליצור מרחב מאפשר של אור וריפוי.